<h1>סמ"ג עשין סימן צ"ד</h1>
<h2>דף יא:</h2>
מי שיש לו עליו חובות הרבה כל שקדם חובו גובה תחילה בין מן הלוה [עצמו] בין מן הלקוחות ואם קדם [ה]אחרון וגבה מוציאין אותו מידו שכל שקדם חובו זכה, בד"א בקרקעות שהיו לו בעת שלוה אבל הקרקעות שקנה אחר שלוה מבעלי חובות הרבה אע"פ שכתב לכל אחד מהם שאני עתיד לקנות משועבדים לך אין בהם דין קדימה כדאיתא בפרק מי שמת (ב"ב קנ"ז ב'), וכל שקדם וגבה זכה אע"פ שהוא אחרון, לוה וכתב לו מה שאני עתיד לקנות משועבד לך ואחר כך קנה שדה וחזר ולוה מאחר הרי השדה משועבדת לראשון והוא קודם לגבות וכן אפילו היו מאה, אין דין קדימה במטלטלין אלא כל שגבה מהן זכה אע"פ שהוא אחרון, ואמר רבי יוחנן בפרק קמא דגיטין (י"א ב') קדם אחד משאר בני אדם ותפש מן המטלטלין של זה כדי לזכות מהן לאחד מבעלי חובו[ת] לא זכה שכל התופס לבעל חוב במקום שיש עליו חוב לאחרים לא קנה, ואפילו במקום שעשאו שליח כמו שמוכיח במעשה דיימר בר חשו (כתובות פ"ד ב' ותד"ה את), אבל אין עליו חוב לאחרים קנה לו, וכן אם אמר לו הלוה זכה בחפץ זה לפלוני או תן מנה זה לפלוני זכה לו ואין אחד מבעלי חובותיו יכולין לגבות מאלו המטלטלין שכבר זכה בהם אחר (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פ"כ הל' א'—ב' ע"ש). בעלי חובין הרבה שיצאו בשעה אחת אם החוב לאחד אלף ולאחד אלפים ולאחד שלשת אלפים ונכסי הלוה אלף כולן חולקין בשוה, אבל אם הם אלפים האלף חולקין בשוה ובשאר אלף לפי החשבון כדתנן בפרק מי שהיה נשוי אין שם אלא מנה חולקין בשוה, כך כתב רב היי גאון (הו"ד ברי"ף שם דף נ"א ב' וע"ש). שטרות שזמן כולם יום אחד או שעה אחת במקום שכותבין שעות כל שקדם אחד מהם וגבה בין קרקע בין מטלטלין זכה, באו כולן כאחד לגבות וכן בעלי חובות שכל אחד מהן קדום לזמן חברו שבאו לגבות מן המטלטלין שהרי אין בהן דין קדימה או שבאו לגבות מקרקע שקנה לוה לאחר שלוה מן האחרון שבהן ואין בנכסים כדי שיגבה כל אחד מהן את חובו מחלקין ביניהם (רמב"ם שם הל' ג'—ד'). וכעניין זה בארנו בשם רבינו יעקב בהלכות מתנה (עשה פ"ב דף קס"ב א' בד"ו).
<h2>דף יז.</h2>
בפרק גט פשוט (ב"ב קע"א ב') מביא הא דתנן במסכת שביעית (פ"י מ"ה), שטרי חוב המוקדמין פסולין שהרי טורף בהן לקוחות שלא כדין ולפיכך קנסו אותם חכמים ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מבני חורין [גזירה] שמא יטרוף בו מזמן ראשון שהקדימו, שטרי חוב המאוחרין כשרים שהרי הורע כחו של בעל השטר שאינו טורף אלא מזמן השטר ואע"פ שלא כתבו בו שהוא מאוחר הרי זה כשר (רמב"ם מלוה ולוה פכ"ג הל' א'—ב'). ושנינו בפרק שני דגיטין (י"ז א'), שטר שכתבוהו ביום וחתמוהו בלילה הסמוך לו פסול מפני שהוא מוקדם ואם היו עסוקים באותו ענין עד שנכנס הלילה וחתמוהו ואע"פ שקנו ממנה בלילה כשר (רמב"ם שם ה"ג). וכתובות שלנו שנכתבו ביום ונחתמו בלילה הרי אומר שם (י"ח א' ותד"ה אף) שכתובה כמעשה בית דין דמיא ואין לחוש לכך אמנם התוספת אינה מעשה בית דין אלא מאחר שקנו ביום כשר. ועוד שבעסוקין באותו ענין הכל מודים שם כאשר ביארנו.
<h2>דף יט:</h2>
בכל השטרות צריכין שיהיו העדים מכירין השמות שבשטר שזהו פלוני בן פלוני וזהו פלוני בן פלוני שמא יבואו שנים ויעשו קנוניא וישנו שמותיהן כשמות אחרים, עוד שם (קס"ז ב') אמר רב כל מי שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו שמא שם אחר יש לו אבל מי שלא הוחזק שמו בעיר שלשים יום ואמר כתבו שטר שאני חייב לפלוני כך וכך אין כותבין לו עד שיביא ראייה שזה שמו או הוחזק (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פכ"ד הל' ג'—ד' ע"ש). כל שטר שיצא לפנינו ויטעון הלוה איני חייב כלום שמא רמאי אחד בא והעלה שמו כשמי, מאחר שלא הוחזקו שם שנים ששמותיהן שוין אין חוששין לדבריו שחזקה הוא שאין העדים חותמין על השטר אא"כ מכירין אלו הנזכרין בו, וכן חזקה שאין חותמין על השטר אא"כ נודע להם בודאי שאלו שהעידו על עצמן גדולים ואין העדים חותמין על השטר אא"כ יודעים לחתום (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ה ע"ש). עדים שאין יודעים לחתום וקרעו להם נייר חלק וחתמו על הרושם מכין אותן מכת מרדות והשטר פסול (רמב"ם שם ה"ו) כדאיתא בפרק שני דגיטין (י"ט ב'). ומשמע שם שזקן שכהו עיניו אין לו לחתום על פי אחרים שיקראו לפניו דדוקא רב נחמן חתם על פי סופרי בית דינו שיראים ממנו. ורבינו יצחק אומר (שם ט' ב' תד"ה קורין) שאם היו שנים קוראין יכול לחתום דאין חשוב עד מפי עד כיון שאין מעידין על עיקר המעשה כי אם על הכתיבה.
<h2>דף מא.</h2>
תניא בפרק השולח (גיטין מ"א א') עשה שדהו אפותיקי לבעל חובו או לאשה בכתובתה והוא שיכתוב להן אפה תהא קאי ושטפה הנהר הרי זה גובה משאר נכסים וטורף אותם ואם התנה עמו שלא יהא לו פרעון אלא מזו אינו טורף משאר נכסים (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פי"ח ה"ג). וכן בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ו ב') מסיק שאינו קונה שדהו באפותיקאות אא"כ כתב לו לא יהא לך פרעון אלא מזו. וכן אם לוה ממנו ופירש שאין לו עליו אחריות הרי זה אינו גובה מנכסים משועבדים לעולם (המשך לשון הרמב"ם שם). אמרינן בירושלמי דיבמות פרק אלמנה (דף ל"ט א'), העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב או לאשה בכתובתה ומכרה הרי זו מכורה וכשיבא בעל חוב לגבות אם לא ימצא [נכסים] בני חורין יטרוף אותה בד"א כשמכרה לשעתה אבל מכרה ממכר עולם אינה מכורה (רמב"ם שם ה"ד). עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה ממנו מפני שיש לו קול, עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו וכן שאר מטלטלין מפני שאין להן קול (רמב"ם שם ה"ה). עבד שעשאו רבו אפותיקי ושחררו אע"פ שכתב לו לא יהא לך פרעון אלא מזה יצא לחירות, דאמר רבא (גיטין מ' ב' ותו') הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד (ע"פ רמב"ם שם ה"ו). ורבא לטעמיה דאמר רבא (פסחים ל' ב' ותו') בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה, והקדש שאמר רבא דווקא קדושת הגוף כגון בהמה למזבח אבל קדושת דמים דפקעה על ידי פדיון אמרינן התם דאתי מלוה ופריק מן ההקדש בדבר מועט כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון (שם ל"א א' רש"י ד"ה ואתי). בעל חוב שבא לטרוף אם יש מעות ללוקח יכול לסלקו וליתן לו דמי מה שהוא טורף כרבא דפרק מי שהיה נשוי (כתובות צ"א ב') וחוזר הלוקח ותובע למוכר, ואם עשה אותה אפותיקי אינו יכול לסלקו בדמים (ע"פ רמב"ם שם ה"ח).
<h2>דף מח:</h2>
שנינו בפרק הניזקין (גיטין מ"ח ב') הניזקין שמין להם בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית. ובפ"ק דב"ק (ח' א') תניא מכרן לשלשה בני אדם בבת אחת כולם נכנסו תחת הבעלים והניזקין טורפין בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית, מכרן לזה אחר זה כולן טורפין מן האחרון לא הספיק טורפין משלפניו לא הספיק טורפין משלפני פניו אפילו היה האחרון הוא שלקח הזיבורית שהרי הלוקח [ה]קודם אומר לטורף הנחתי לך מקום לגבות ממנו, מכרן לאחד בזה אחר זה הרי הלוקח נכנס תחת הבעלים בד"א כשלקח עידית באחרונה אבל אם לקח זיבורית באחרונה כולן גובין מן הזיבורית שהרי אומר לטורף כשיבא לגבות מן השדה שלקח תחילה הרי הנחתי לך מקום לגבות [מן השדה שלקחתי תחילה] ממנו (לשון רמב"ם מלוה ולוה פי"ט הל' ה'—ו').
בפ"ק דב"מ (ט"ו א') ובפרק מי שמת (ב"ב קנ"ז ב') אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח שהשביח הלוקח בין שהשביח מחמת הוצאה בין שהשביחו הנכסים מאליהן אלא שאם השביחו מאליהן יטרוף כל השבח ואם השביחו מחמת הוצאה גובה חצי השבח, לפי שהשבח בא לאחר שלוה מראובן ולאחר שמכר ללוי ונמצא ראובן ולוי כשני בעלי חובות לשמעון והשבח מנכסים שבאו לו אחר שלוה משניהם שהן חולקין כאחד כמו שבארנו, עוד בפ"ק דב"מ (י"ד ב') ובגיטין (מ"ח ב') אין מוציאין לא את השבח ולא את הפירות שאכל הגזלן ולא מזון האשה והבנות מנכסים משועבדין שאלו דברים שאין להם קצבה, ומקולי כתובה שלא תטרוף אשה מן השבח בכתובתה (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פכ"א ה"א) כדאיתא בפרק יש בכור (בכורות נ"ב א'). עוד בפ"ק דב"מ (שם) כל הפירות שאכל הלוקח אין נטרפין ממנו אבל הפירות המחוברין לקרקע אע"פ שאינם צריכין לקרקע כי אם מעט הרי בעל חוב גובה מהן כמו שגובה מן השבח (עי' רמב"ם שם ה"ב והגמ"י ומ"מ). אבל אין צריכין לקרקע כלל אין בעל חוב גובה מהן כדאיתא בפרק נערה (כתובות נ"א א') (ע"פ ב"ב מ"ב ב' תד"ה שבח). מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום אא"כ שבחה מאיליה ואם קיבל הנותן אחריות המתנה הרי הבעל חוב גובה [ממנה] את השבח כדרך שגובין מן הלקוחות, ולמה יטרוף בעל חוב חצי השבח מן הלוקח ולא יטרוף ממקבל מתנה כלום מפני שהמוכר כותב ללוקח בשטר המכירה אנא איקו ואשפי ואידכי ואמרוק זביני אילין ועמליהון ושבחיהון וצבי זבינא דנן וקביל עלוהי ופירש ר"ח (ב"מ ט"ו א') זבינא הוא הלוקח פירוש מחמת תנאי שאמרנו נתרצה הלוקח שיטרפנו בעל חוב, אבל מקבל מתנה שאין לו על מי לחזור אין טורף ממנו (ע"פ רמב"ם שם ה"ג ע"ש). אומר רבינו יצחק כי מן היתומים אע"פ שאין להן על מי לחזור טורף מהן דיורש כרעיה דאבוה דתנן במסכת בכורות פרק יש בכור (נ"א ב') אין הבכור נוטל פי שנים בראוי ולא בשבח ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן משמע דאשה בכתובתה מיירי מיתמי דומיא דבכור והבנות במזונותיהן ומקשה והא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ומתרץ מקולי כתובה שנו כאן, וצריך להתישב בההיא דפרק המקבל (ב"מ ק"י א') שמשמע שם קצת שיתומים שהשביחו הנכסים אין הבעל חוב גובה מן השבח כלום שאומר שם יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על היתומים להביא ראיה, ואומר רבינו יצחק שלשם מדבר כגון שאותה קרקע עשה אותה אביהם אפותיקי לבעל חוב וזהו מה שאומר שם על היתומים להביא ראיה מאי טעמא ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ואם השביחו יתומים שמין להם את השבח כדין יורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות (שם ט"ו א' תד"ה בעל).
<h2>דף נ.</h2>
כשיורדין בית דין לנכסי הלוה לגבות מהן לא יגבו לבעל חוב אלא מן הבינונית שבקרקעות[יו], ואמר עולא בפרק קמא דבבא קמא (ח' א') ובפרק הניזקין (גיטין נ' א') שדין תורה שיגבה בעל חוב מן הזיבורית שנאמר בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו' מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים, וכמו כן מסתמא בקרקעות נותן הפחות שהיא הזיבורית (תד"ה מה), אבל תקנו חכמים בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, בד"א בבא ליפרע מן הלוה עצמו אבל הבא ליפרע מן היורשין בין קטנים בין גדולים לא יפרע אלא מן הזיבורית, ואין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש שם נכסים בני חורין ואפילו היו בני חורין זיבורית והמשועבדים בינונית או עידית בין שמכרם בין שנתנם, נשתדפו בני חורין הרי זה טורף מן המשועבדים כדמסקינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צ"ה ב') שכיון שנשחתו כאילו אינם (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פי"ט הל' א'—ב'). גרסינן בפרק קמא דנזיקין (ב"ק ח' ב') אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון, ומפרש רבינו יצחק [ד]אפילו בשני שטרות, וחזר שמעון ומכר שדה אחת מהן ללוי, אפילו היא השדה שלקח תחילה בשטר הראשון, ובא בעל חוב של ראובן לטרוף רצה מזה גובה רצה מזה גובה, ואין יכול לומר לבעל חוב הנחתי לך מקום לגבות הימנו השדה שביד שמעון שקנה באחרונה שהרי יכול שמעון לומר מה טעם אמרו חכמים אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין מפני תקנת לוקח ראשון ואי איפשי בתקנה זו ואמר רבא (שם) כל האומר אי איפשי בתקנת חכמים שתקנו לטובתי שומעין לו, בד"א כשלקח לוי בינונית אבל אם לקח עידית והניח זיבורית או זיבורית והניח עידית אינו טורף [מ]לוי שהרי זה אומר לו מפני זה טרחתי ולקחתי שדה שאין דינך לגבות ממנו, וכן אם לקח לוי בינונית והניח שמעון בינונית כמו הבינונית שלקח אינו טורף מלוי שהרי זה אומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו (ע"פ כתובות צ"ב א' תד"ה ראובן ולשון רמב"ם שם ה"ג וע"ש במ"מ).
<h2>דף עח.</h2>
החוב באחריות הלוה עד שיפרענו ביד המלוה או ליד שלוחו, אמר לו המלוה זרוק לי חובי והפטר וזרקו לו ואבד או נשרף קודם שיגיע ליד המלוה פטור (רמב"ם מלוה ולוה פט"ז ה"א) כדאיתא בגיטין פרק הזורק. בפרק קמא דגיטין (י"ד א') ובירושלמי (שם דף ח' ב') אומר היה ראובן חייב לשמעון מנה ואמר ללוי הולך לשמעון מנה זה שאני חייב לו אם בא לחזור אינו חוזר והוא חייב באחריותו עד שיגיע המנה ליד שמעון כרב דתניא כוותיה (שם), החזיר לוי את המנה לראובן שניהם חייבין באחריות לשמעון עד שיגיע ליד שמעון כל חובו (ע"פ רמב"ם שם ה"ב).
<h2>דף פו:</h2>
לוה שכתב שטר בכתב ידו והעיד בו עדים ונתנו למלוה הרי זה שטר כשר, וכן אם כתב שטר אף על פי שאין בו עדים ונתנו למלוה בפני עדים הרי זה מלוה בשטר ויקראו אותו העדים שנמסר בפניהם כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי (גיטין פ"ו ב'), ויש מהגאונים שהורו שצריך לומר לעדים שמסרו בפניהם חתמו והעידו שנמסר בפניכם, הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואין שם עדים אע"פ שהוחזק כתב ידו בבית דין הרי זה כמלוה על פה לכל דבר כדאמר רבי יוחנן בפרק גט פשוט (ב"ב קע"ו א'), ואם טען שפרע ישבע היסת ויפטר ואינו גובה בכתב זה לא מן היורש ולא מן הלקוחות (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פי"א הל' ב'—ג') כך פסק רב אלפס (שם דף פ"ג א'). ומורי רבינו יהודה כתב שרבינו יצחק (כתובות כ"א א' תד"ה הוציא) חולק על זה שהרי מנין לנו לחלק בזה כי לעולם אינו רגיל לפרוע אם לא יחזור לו השטר בין כך ובין כך ואינה נחשבת כמלוה על פה אלא לענין שלא תגבה מן הלקוחות.
